למרות שאני רץ כבר למעלה מ-20 שנה, אף פעם לא חשבתי ברצינות לרוץ מרתון מלא. זה כמובן לא ממש מדויק: מדי פעם כן עבר לי בראש שזו יכולה להיות התנסות מעניינת, אבל אז המוח החושב תפס פיקוד ואמר שהנזק מדבר כזה רב על התועלת.
בשנים האחרונות התחלתי לחפש יותר אתגרים, ומאז מירוץ הלילה הראשון, לפני 5 שנים, אני מקפיד לרוץ מספר מירוצים כל שנה ומשתדל לגוון.
דרך ההכנות למרוץ אני מוצא הרבה עניין והדבר גורם לי להתמיד באימונים.
היות והמטרה המוצהרת שלי היא לרוץ עד גיל 80, חשבתי שריצה ארוכה כל כך עלולה להזיק לי ולפגוע ביכולתי לרוץ עוד שנים רבות.
יחד עם זאת, מדי פעם "גירד" לי לרוץ: לכבוד יום ההולדת ה-30 שלי חשבתי שיכול להיות נחמד לרוץ מרתון, וכן גם כאשר רצתי במסגרת מרתון תל אביב מירוצים קצרים יותר.
בשנים האחרונות למדתי והתחלתי לעסוק בטיפול בבעיות אורתופדיות ובכאב, מה שנתן לי מעט יותר ביטחון לגבי אפשרויות הריפוי לאחר מרתון.

 

ההחלטה

א', חבר שאני רץ איתו מספר שנים במירוצים רבים, לחץ עליי להתקדם לשלב הבא: מרתון.
היות ואני חבר טוב והאתגר נראה לי מעניין - החלטנו ללכת על זה.
כמובן שההחלטה קיבלה משנה תוקף רק לאחר ששילמתי את מחיר ההרשמה. כידוע, תשלום כסף מגביר את המחויבות שלנו כמעט לכל דבר...

 

ההכנה

נאלצתי להכין תוכנית אימונים למרתון שמצד אחד תהיה רצינית ומחייבת ותביא אותנו במצב טוב למרתון ומצד שני תהיה הקלה ביותר ליישום: לא יותר מדי ריצות בשבוע, כדי לא לגזול זמן מהמשפחה, העבודה והחיים בכלל.
התוכנית היתה לשלושה חודשים, הדרגתית, ושילבה אימוני מהירות, נפח וחיזוק.
היות ושנינו רצים, לא ממש שינינו את כמות הריצות שלנו: רצנו בין שלוש לארבע ריצות בשבוע ורק הגדלנו  את המרחק שרצנו בשבת, פעם בשבועיים.
לכאורה, לא השתנה אצלנו הרבה, אך למעשה התרומה הגדולה ביותר של התוכנית המובנית היא ההבנה שעם הכנה נכונה ניתן להשיג הכל ולא רק בריצה, אלא בכלל.
התהליכיות וההדרגתיות גורמות לכך שגם אם אינך מרגיש בשיפור כמעט, הרי שמשבוע לשבוע אתה משתפר ובאבני הדרך השונות אתה מבין שהאימונים אכן משתלמים: בריצות האינטרוולים, במירוצי ההכנה ובריצות הנפח.
העיסוק בהכנה למרתון לימד אותי הרבה: הן ברמה המקצועית והמנטלית והן ברמה הכללית יותר -
ההבנה שהחיים הם מירוץ מרתון ולא ספרינט;
שבכל תחום אני צריך לדעת לכלכל את הכוחות כדי שאצליח להגיע לקו הסיום בתחושה טובה;
לדעת לסיים, אך גם להרגיש שמיציתי את יכולותיי; 
מציאת האיזון העדין הזה מלמדת אותי הרבה על עצמי, בהקשר הספורטיבי, אך גם על הדרך בה אני מתמודד עם קושי, כאב, הסחות דעת והתחייבויות אחרות - בעבר, למשל, כל גשם או מזג אוויר קיצוני היה גורם לי לדחות את האימון; בריצות האחרונות הפסיק הגשם להוות גורם (לאחר סיום המרתון אמר לי חבר שהיתה רוח נגדית חזקה בשני הקילומטרים האחרונים ואני לא זכרתי זאת כלל...).

 

יום המירוץ

הזינוק למרתון היה חגיגה אמיתית: זינוקים למירוץ אופני ידיים לנכים, רולר בליידס ורצים; אלפי צופים מריעים לכל אורך המסלול; להקות ודי ג'יי לאורך המסלול נתנו עוד אנרגיה.
ההרגשה האישית שלי היתה כמו להגיע מוכן למבחן: אתה יודע שעשית את כל מה שיכולת ושתעמוד באתגר בהצלחה.
זו הרגשה מעולה וזו בעצם האבחנה בין מצוינות והישגיות: היה לי ברור שלא אהיה בין ראשוני המסיימים, אך לא היתה לכך כל חשיבות כיוון שאני יודע שאהיה הכי טוב שאני יכול להיות.
גם זו אנלוגיה חשובה לחיים: רבים מאיתנו עסוקים בלהחדיר לילדינו את החשיבות שבלקבל את הציון הגבוה ביותר בכיתה: 90 הוא ציון טוב אם דני קיבל 88, אך לא מספיק טוב אם דני קיבל 92. על פי תפיסתי, אם ילדך עשה את הטוב ביותר שהוא יכול, הרי שזו ההצלחה האמיתית.
למרות שכנראה שהגעתי במקום ה-500, מבחינתי אני המנצח במרתון תל אביב האחרון. וכמוני כל מי שעמד ביעד שהציב לעצמו.

 

4 

אור בסיום מרתון תל אביב 2012